אז מה היה לנו?

אטלנטה פלקונס 36 (11 – 5) – סיאטל סיהוקס 20 (10 – 5 – 1)
אחלה משחק.
2 מהקווטרבאקים הטובים ביותר ששיחקו השנה נפגשו הלילה.
מאט ראיין, שהוביל את ההתקפה מס' 1 בליגה,
וראסל ווילסון, שהשנה ממשיך להראות שהוא לא קווטרבאק בינוני שרוכב על הגב של הגנת קבוצתו,
אלא קווטרבאק שמוביל את קבוצתו, למרות קו התקפה קרוב לחובבני, למרות הגנה מלאת פציעות.
נתחיל במנצחים –
תענוג היה לראות את המצ' אפ בין שרמן לחוליו ג'ונס. 2 שחקנים אדירים שתפקדו היטב תחת הלחץ של משחק פלייאוף.
שרמן הצליח להגביל את ג'ונס ל-6 תפיסות, 67 יארד,
אבל ג'ונס הגיע בגדול הכמה רגעי מפתח, ונתן את המהלכים שמצפים ממנו, מהלכים שעזרו לפלקונס לנצח.
חוץ מזה, אטלנטה היא ממש לא רק חוליו ג'ונס –
יש להם 2 ראנינג באקס שנתנו ביחד 102 יארד על הקרקע, 102 יארד בתפיסה, טאצ'דאון אחד בריצה, טאצ'דאון אחד בתפיסה.
מרשים.
יש להם אסופה של רסיברים מעבר לג'ונס – סאנו, גבריאל, הראדי, שסיפקו לראיין מגוון של מטרות איכותיות, וסיימו את המשחק עם 133 יארד, וטאצ'דאון (סאנו).
וכמובן, יש את מאט ראיין.
זה היה אולי המשחק הטוב בקריירה שלו, כאשר בפעם השנייה בקריירה הוא משיג ניצחון במשחק פלייאוף (גם בפעם הקודמת זה היה מול סיאטל, גם בפעם הקודמת הניצחון הביא את אטלנטה לגמר ה-NFC).
ראיין סיים את המשחק עם 338 יארד, 70% השלמה, 3 טאצ'דאונס, 0 אינטרספשינס,
ובעיקר –
המון קור רוח.
הוא שיחק בתוך הפוקט, הוא לא נלחץ כאשר ההגנה התקרבה, והוא הראה יכולת קבלת החלטות ברמה הגבוהה ביותר. משחק כמעט מושלם שלו.
מנגד, קשה שלא לתהות מה היה קורה אם סיאטל היו מגיעים עם הרכב מלא, כזה שכולל כם את ארל תומאס.
סיאטל התחרו עד לרגע האחרון, כאשר למרות שאטלנטה שלטו במשחק, לרגע לא נראה היה שווילסון מאבד את התקווה להשיג את הניצחון.
225 יארד, 2 טאצ'דאונס, 2 אינטרספשינס, היו לווילסון במשחק,
כאשר פעם אחר פעם הוא מצא את עצמו "בורח" מההגנה, אחרי ששוב קו ההתקפה שלו קרס –
הוא סיים את המשחק עם 49 יארד על הקרקע (הכי הרבה בשורות סיאטל),
וכאשר ווילסון מסיים משחק כמוביל של קבוצתו בריצה – זה הפך לסימן שמשהו לא טוב עבר על הקבוצה.
צריך לציין גם את דווין הסטר. 194 יארד הוא החזיר ב-5 קיק אופס. ללא ספק הוא היה הגורם המרכזי שהשאיר את סיאטל במשחק,
וללא ספק הוא היה ונשאר, אחד השחקנים המלהיבים ב-NFL.
סיאטל הולכים לאוף סיזן במצב לא רע –
אני משוכנע שהם חושבים לעצמם שבהעדר פציעות, הם היו אלו שממשיכים לשלב הבא,
וצריך גם לזכור – אלו הסיהוקס. לצד הפטס, זו הקבוצה הכי יציבה ב-NFL.

ניו אינגלנד פטריוטס 34 (14 – 2) – יוסטון טקסנס 16 (9 – 7)
וואו.
אם על המשחק של אטלנטה וסיאטל כתבתי "אחלה משחק",
אז על המשחק כל הפטס והטקסנס צריך לרשום "חלחלה של משחק"…
אין הרבה מה להרחיב –
זה היה המשחק בו אוסוויילר הוכיח סופית שאין לו מקום כקווטרבאק פותח ב-NFL.
57% השלמה, 4.9 יארד למסירה, טאצ'דאון אחד (ותודה ללואיס על הפאמבל שרק בזכותו יוסטון הצליחו להגיע לרד זון), ו-3 אינטרספשינס.
ההגנה של יוסטון דווקא היו לא רעים, והשאירו את יוסטון בתמונת המשחק עד לרבע הרביעי בו פיגרו מרחק טאצ'דאון בודד, כאשר הפוטבול בידם.
אבל ביום בו הקווטרבאק לא מסוגל להשיג דאון שלישי, אי אפשר לנצח. בטוח שאת הפטס בניו אינגלנד.
והפטס?
אני מקווה עבור האוהדים שלהם שזו הייתה נפילת מתח הנובעת מהיריבה החלשה.
לבריידי שסיים עם 2 טאצ'דאונס, היו גם 2 אינטרספשינס (אותה כמות של אינטרספשינס אותה השיג ב-14 מחזורים בעונה הרגילה),
הראנינג באקס לא הצליחו להגיע ל-100 יארד ביחד,
והקצב –
הוא לא היה הקצב הפטסי הטיפוסי. היו מסירות ארוכות מוצלחות שאדלמן (נפלא) והוגן הצליחו לתפוס,
אבל לא הייתה אותה התקפה שהפכה לסמל המסחרי של הפטס –
מסירה מדוייקת אחרי מסירה מדוייקת לטווחים של 5 – 15 יארד.
יוסטון צריכים לעשות חושבים, ולפתור את תסבוכת הקווטרבאק שלהם,
בגלל שברור שאוסוויילר זה לא זה.
והפטס?
הם ישחקו בשבוע הבא, שוב בבית, ושוב הם יהיו הפייבוריטים להעפיל לסופרבול.

משחקי יום א':

דאלאס (13 – 3) – גרין ביי פקרס (10 – 6)
(יום א', 23:40)
המשחק של הערב.
מצד אחד, המארחים. אולי הקבוצה הכי חזקה השנה ב-NFL –
דק פרסקוט הקווטרבאק הרוקי, אליוט הראנינג באק הרוקי, וקו ההתקפה, ה-MVP האמתי של הקבוצה השנה.
ממול הם פוגשים גרין חבולה (נלסון, הרסיבר המוביל של הפקרס, לא ישחק הלילה),
קבוצה עם קו התקפה רעוע, עם חוסרים במערך הרסיברים, ללא משחק ריצה משמעותי, ועם הגנה שכוללת סקנדי מחורר, ליינבקר מוביל שמשחק כבר כמעט חצי עונה עם כתף נקועה (מתיוס מתוכנן לעבור ניתוח בכתפו מייד ברגע בו הפקרס יסיימו את עונתם).
אבל גם קבוצה עם ארון רודג'רס, הקווטרבאק שמציג פוטבול שהדרך היחידה לתאר אותו במילים שיעשו עמו צדק, היא לכנותו "מעורר השראה".
שנה אחרי שנה רודג'רס עושה דברים ששאר הקווטרבאקים יכולים רק לחלום עליהם –
ההייל מארי בשנה שעברה מול אריוזה, ההייל מארי בסיום המחצית הראשונה במשחק בשבוע שעבר מול הג'איינטס,
הן רק דוגמאות ליכולתו המופתית.
ב-2 הקבוצות ההגנות הן לא החלק המשמעותי,
כך שהמנצחת, לדעתי, תהיה הקבוצה שההתקפה שלה תצליח לבשליט את סגנונה על המשחק.
אם דאלאס יצליחו לכתוש על הקרקע את גרין כמו שעשו במפגש האחרון בין ה-2 העונה (157 יארד לאליוט), וישלטו בשעון – קשה יהיה לעצור אותם.
אם קוב ומונגומרי יצליחו למלא בהצלחה את מקומו של נלסון, וארון רודג'רס יצליח להניע את התקפת קבוצתו,
אז היתרון יהיה שלהם.
התחזית:
אני מאמין שזה היה משחק מותח וצמוד,
שבסופו, הניסיון של רודג'רס, ויכולתו להתחמק מלחץ, יהיו מספיקים בשביל גרין ביי להשיג ניצחון דחוק.

קנזס סיטי צ'יפס (21 – 4) – פיטסבורג סטילרס (11 – 5)
(יום ב', 03:20 לפנות בוקר)
עוד משחק מרתק.
מצד אחד, קנזס היו השנה אחת הקבוצות הדומיננטיות ב-NFL, כאשר רק אחד מ-4 ההפסדים שלהם העונה היה בהפרש גדול מסקור בודד.
מצד שני, אותו הפסד בהפרש גדול מסקור בודד?
מול הסטילרס. 43 – 14 ניצחו הסטילרס את הצ'יפס באותו מפגש.
5 טאצדאונס היו לביג בן באותו משחק,
ולביאן בל, הראנינג באק מס' 1 בליגה, סיים את המשחק עם 178 יארד על הקרקע.

מאז אותו משחק, ג'סטין יוסטון חזר לשחק בשורות הגנתה הנהדרת של הצ'יפס,
וטייריק היל, הראנינג באק הרוקי של הצ'יפס הפך לשחקן משמעותי בליגה (5 טאצ'דאונס, ו- 70 יארד ריצה למשחק, יש לשחקן הצעיר ב-4 משחקיו האחרונים).
התחזית:
33 איבודים, גרמה הגנת הצ'יפס ליריבותיה השנה.
זה, לצד העובדה שלאנדי ריד היה הרבה זמן להתכונן לסטילרס,
ולצד היכול הבינונית של ביג בן לאחרונה, בעיקר במשחקי חוץ –
וההימור שלי הוא שהצ'יפס מצליחים לנצח בקרב על האיבודים, ובקרב על ההעפלה לגמר ה-AFC.